מייקל מור - פעיל פוליטי, עיתונאי,סופר, סאטיריקן בייעוד ובעל ניסיון, יוצר דוקומנטרי אמריקאי שצילם 11 סרטים הבולטים ביכולתם לבקר את אורח החיים האמריקאי ומדיניות החוץ האמריקאית.
מייקל מור נולד באמריקאי פרובינציאליפלינט, מישיגן, ב- 23 באפריל 1954. הוא התחיל את לימודיו באחת האוניברסיטאות המקומיות, תוך שהוא בונה קריירה כעיתונאי. לאחר זמן מה, הוא הצליח לארגן את יציאת השבועון המקומי העצמאי "קול הצור", שם היה העורך הראשי בין השנים 1976 ל -1986. אבל הסרט רדף את המקור, כך שכדי לצלם את סרט הבכורה שלו, מייקל מור בנה את ביתו למועדון בינגו.
סרט תיעודי ראשון "רוג'ר ואני" (1989)כיסה אסון חברתי מקומי בפלינט בעקבות סגירת חברות בנות מקומיות של ג'נרל מוטורס. הבמאי מייקל מור בחר בסאטירה נוקבת כנשק ההשפעה שלו. ובאמצעות המונטאז 'המקורי הוא השיג את האפקט הקומי שרצה. כל מקוריות העריכה הייתה שהמסגרות של הכרוניקה התיעודית התחלפו בתוספות מתוך שברי פרסומות טלוויזיה ופרקים של סרטים מדרגה שנייה. קבלות משמעותיות בקופות לאחר פרסום הפרויקט אילצו את המבקרים לשים לב לא רק לבמאי הבכורה, אלא גם לז'אנר הסרט התיעודי החברתי עצמו.
בעבודות נוספות, שהתייחסו גם לז'אנר של סאטירה פוליטית וחברתית חריפה, הבמאי מבקר ללא רחמים את הפוליטיקאים האמריקאים ואת המערכת הקפיטליסטית בכלל, את תהליכי הגלובליזציה והתאגידים בפרט ואת הניאו -ליברליזם. הפרויקט המהדהד ביותר של הבמאי, על פי המבקרים, הוא הסרט "באולינג לקולומביין", שזכה באוסקר בקטגוריה "הסרט התיעודי הטוב ביותר". הנושא המרכזי שמייקל מור מדגיש בסרט הוא אלימות מזוינת בארצות הברית. כשהוא דן ביחסים הישירים בין פחד לאלימות, שואל המחבר מדוע ישנם יותר מקרי מוות באמריקה הנגרמים כתוצאה משימוש ישיר בנשק חם מאשר במדינות אחרות. המניע ליצירת הקלטת היה האירועים הנוראים שהתרחשו בבית הספר קולומביין בקולורדו ב -20 באפריל 1999. אז כמה תלמידי תיכון אריק האריס ודילן קלבולד, חמושים, ערכו טבח בבית הספר, כתוצאה מהירי שאירגן, נפגעו תלמידים ומורים במוסד החינוכי, בסך הכל 37 נפצעו, 13 מתוך הם מתו מפצעיהם. לאחר העבירה התאבדו הילדים וירו בעצמם. אירועים טרגיים אלה הודגשו ביצירתו של מייקל מור. הסרטים "קבורת בריאות" (2007), "מהומת בטלים" (2008), "קפיטליזם: סיפור אהבה" (2009) רק גיבשו את תהילתו כיוצר סרטי תעודה שערורייתי, הנוגע לנושאים חברתיים-כלכליים ונושאים מרגשים.
אבל לפני הציורים האלה, מייקל מור קיבל בשנת 2004שנה בדקל אור קאן לפרויקט פרנהייט 9/11, ומעט מאוחר יותר 22 פרסים מהקרנות קולנוע מפורסמות. בעבודה זו סיפר הבמאי לציבור על אירועי 11 בספטמבר 2001 ועל מקורות הטרור. חוברת חקירה פוליטית זו עמדה כחשיפה למדיניותו של הנשיא ג'ורג 'בוש. הנרטיב הכיל עובדות והנחות נפרדות כיצד לא הצליח איש העסקים לשמן מטקסס להגיע לרשויות הגבוהות ביותר וכיצד השתמש בכוח אך ורק למטרות אנוכיות משלו. הסרט גרם לגל התרגשות אמיתי חסר תקדים בקופות ארצות הברית והעולם, פאתוס פוליטי שכזה יכול היה להסיר רק מייקל מור. "פרנהייט 9/11" נחות מיצירות קודמות מנקודת מבט אמנותית, אך מהווה דוגמא לחוכמתו והיתרון היצירתי של המחבר.
הפרויקט האחרון שלו "קפיטליזם:סיפור אהבה "(2009) מור צילם לפני הפסקה ארוכה שנמשכה שש שנים. בה, המחבר לקח מחקר וניתוח של הגורמים לשורש המשבר הפיננסי העולמי. הסרט יספר על מניפולציה של כסף על ידי משלמי המסים האמריקאים, יוצגו עובדות המגנות את הבנקים, התאגידים, הפוליטיקאים והמנהלים הבודדים השונים שלדברי מור ביצעו את השוד הגדול ביותר וללא עונש. על ילדותו הוענק לבמאי שני פרסים בפסטיבל ונציה. אז לקח פסק זמן מייקל מור, שסרטיו רדפו את הציבור באופן קבוע. לפעמים מזכיר לעצמו את עצמו בראיונות תקשורתיים, למשל, לתמיכה בקוונטין טרנטינו, שהצליח לדבר על האכזריות הקיצונית של שוטרים אמריקאים, שגרם לגל של חוסר שביעות רצון בשורות גורמי אכיפת החוק.
יוצר הסרטים התיעודיים השנוי במחלוקת בספטמבר 2015 בשעההציג יצירה חדשה בפסטיבל טורונטו, ושוב חשפה את מדיניות החוץ התוקפנית של ארצות הברית. הסרט הסאטירי "לאן עוד לפלוש", שהיצירה עליו נשמרה בסודיות קפדנית, מבטיח להיות הטריק הפרובוקטיבי והכיפי ביותר שמייקל מור מסוגל רק. "לאן עוד לפלוש" מבטיח גם כי הפלישה תתקיים "ללא סטרס PTSD", "ללא אסירים" ו"לא קורבנות ". מור בפרויקט זה פעל במסווה של במאי ותסריטאי. הסרט הופק על ידי קרל דיהל וטיה ליסין. ג'יימי רוי, העורכים וודי ריצ'מן ופבלו פרונזה, שכבר עבדו עם המחבר על סיפור אהבה, לקחו חלק פעיל ביצירת הסרט. לדברי מור, אין הרפתקה צבאית אמריקאית נפרדת שגרמה לו לצלם את התמונה, אך מכיוון שהנושא הזה הדאיג אותו זמן רב, הדבר איפשר לו להרוות את היצירה בנתח הסאטירה הדרוש. זה מה שמייקל מור מייקל. "לאן עוד לפלוש" צריך להמליץ בחום לצפייה על ידי כל הצופים החושבים.
