בשנת 1861אירע אירוע ברוסיה שאנשים מתקדמים רבים מאותה עת המתינו לו ואשר שינו לעד את מהלך ההיסטוריה. הקיסר אלכסנדר השני פרסם מניפסט שהפך את האיכרים לחופשי, ולא תלוי בבעלי קרקעות. מה גרם למלך לעשות את הצעד הזה? מה היו הסיבות לביטול הצמיתות ברוסיה?
תנאים מוקדמים וסיבות לרפורמה
באמצע המאה ה -19, הצורך לחסלהסרבנות התבררה יותר. יחסי השוק המתפתחים באופן פעיל הוטרדו יותר ויותר בגלל עמדת העבדות של האיכרים. בשנות ה- 1840 החלה מהפכה תעשייתית במדינה - המעבר מעבודת כפיים למכונות. פיתוח מפעלים ומפעלים דרש עובדים שחסרו מאוד - בעלי הקרקעות לא ממש רצו להישאר ללא עבודה מיותרת. אם הם נותנים לאיכר לצאת לעבוד, הם מציבים את התנאי לתת לאדון חלק מהכסף שהרוויח. זה, כמובן, העלה את עלות העבודה והקשה עוד יותר על התפתחות התעשייה.
שימור הצמיתות פגע בכפריהחווה. קיומם של עבודת איכרים כפויה הקשה על פיתוח טכנולוגיות גידול אדמות מתקדמות והכנסת מכונות חקלאיות. בעלי הבית הלכו בדרך פשוטה יותר - צמצמו את אחזקות האיכרים והגדילו את החיות. מדיניות כזו הביאה את האיכרים לעניות גדולה יותר ויותר, ובעלי הקרקעות לפשיטת רגל. האצילים נקלעו יותר ויותר לחובות, תוך שהם משכנים את אחוזותיהם. בסוף שנות ה -50 של המאה העשרים, 65% מאיכרי בעלי הקרקעות משועבדו על ידי בעלי הקרקעות בבנקים, כמו סוג כלשהו של נדל"ן. לכן, ביטול הצמיתות ברוסיה יכול היה לקרות בצורה קצת אחרת - היה מספיק שהמדינה תיקח את אחוזות בעל הבית לחובות. אך זה היה גורם להפיכה נוספת בארמון, ואלכסנדר השני, מטבע הדברים, לא נקט צעד כזה.
ניסיונות לשנות איכשהו את המצב הקייםאיכרים הוקמו על ידי הממשלה לפני כן. אז, עוד בשנת 1803, הוצא צו הצאר "על חקלאים חופשיים", לפיו האיכרים יכלו להשתחרר מצמית כופר. אך רק 47 אלף איש הצליחו להשתחרר בתקופה שבין 1803 ל- 1825. הסיבה הייתה גם סכום הכופר הגבוה - 400 רובל כסף לאדם אחד, וגם חוסר הרצון של בעלי הבית להיפרד מעבודה חופשית. בשנים 1804-1805. בליבוניה ובאסטוניה הפכו האיכרים למשתמשים לכל החיים בהקצבותיהם, והם הורשו להעבירם בירושה. זכויותיהם התרחבו גם כן - כבר בשנת 1801 הורשו להשכיר קרקעות, מאוחר יותר הורשו לסחור ולעסוק בחוזים. מאז 1844 החלה הממשלה לבצע את מה שמכונה רפורמת המלאי, לפיה נקבע המספר המדויק של התחייבויות האיכרים, שנכנסו לרשימות - מה שמכונה מלאים. אוסףם מעולם לא הושלם בשל התנגדותם של בעלי הקרקעות. מבחינת חוגי השלטון התברר יותר ויותר ששינויים קוסמטיים בתחום זה הם הכרחיים - ביטול מוחלט של צמיתות ברוסיה היה הכרחי.
אי שביעות הרצון של האיכרים מעמדתם הלכה וגברה עםכל שנה. במיוחד היא התגברה לאחר מלחמת קרים הלא מוצלחת, שהחמירה את מצבה הכלכלי של המדינה. בתקופה שבין 1856 ל- 1860 התרחשו 815 מרדי איכרים ברוסיה (לשם השוואה: בשנים 1850-1855 היו רק 215 מהם). לתבוסה במלחמה הייתה השפעה גם על החוגים השולטים: ברור היה שרוסיה הפסידה קודם כל בגלל נחשלותה הכלכלית. וצמיחת מרידות האיכרים לא בישרה טובות עבור הממשלה. לפיכך, ניתן לתאר בקצרה את הנסיבות בהן בוטל ביטול הצמיתות ברוסיה: המשבר הכלכלי והסכנה של מלחמת איכרים.
הכנת הרפורמה
30 במרץ 1856אלכסנדר השני נשא נאום בפני האצולה במוסקבה ובו תיאר את המצב הקיים במדינה ואמר שעדיף לשחרר את האיכרים על ידי כוחות הממשלה ובעלי הבית, לפני שיעשו זאת בעצמם. לכן הקיסר רמז חד משמעית לאצילים שהשינויים הבאים היו בלתי נמנעים.
ראשית, הוא לקח פרויקטים לשחרור איכריםהוועדה החשאית לענייני איכרים, אך פעילותה לא נתנה תוצאות מוחשיות, ואז בשנת 1858 היה מעורב מעגל רחב יותר של אנשים בהכנת הרפורמה. נערכו ועדות אצילות מחוזיות, שהכינו פרויקטים של רפורמה, שנשלחו לוועדה הראשית. פרויקטים אלה נשקלו על ידי ועדות העריכה שהיו קיימות תחת הוועדה. שאלת האיכרים נדונה גם בעיתונות, מה שהפך את הרפורמה לבלתי הפיכה. כצפוי, ביטול הצמיתות ברוסיה, בלשון המעטה, לא מצא חן בעיני בעלי הקרקעות. מרבית הפרויקטים שהוגשו על ידי ועדות המחוז הציעו לשחרר את האיכרים מבלי לתת להם אדמות כלל, או להשאיר חלקות דלות. מנהיגי הליברלים (KD Kavelin, AM Unkovsky) הציעו כי יש לשחרר את האיכרים מהאדמה, אך תמורת סכום גדול. בסופו של דבר, הגרסה הליברלית של הרפורמה אומצה על ידי ועדות העריכה. אך מאוחר יותר, רבות מההוראות שלה הועילו לבעלי הקרקעות.
רפורמה ותוצאותיה
לבסוף, ב -19 בפברואר 1861., ביום השנה הבא לשלטונו, אלכסנדר השני אישר את המניפסט ואת התקנה בנושא רפורמת האיכרים. איכרי בעל הבית הפכו ל"תושבים כפריים "וניחנו בזכויות אזרחיות וכלכליות. כעת הם לא היו תלויים בבעל הקרקע ויכלו לבחור בעיסוק משלהם - לסחור, לעסוק במסחר, לבצע באופן עצמאי כל עסקאות, לעבור לנחלות אחרות, להגן על זכויותיהם בבית המשפט, להתחתן ללא רשות איש. האיכרים נאלצו לקנות את אדמתם מבעל הקרקע. הם שילמו 20-25% מהסכום בעצמם, את השאר שילמה המדינה. לפני ששילמו לבעל הבית את חלקם, האיכרים נחשבו לחייבים זמנית, כלומר היו צריכים למלא את כל התפקידים הקודמים. מכיוון שהקרקע נקנתה בהסכם עם בעל הקרקע, המעבר לרכישה ארך זמן רב. אלמלא חובות בעלי הקרקעות למדינה, שהכריחו אותם להסכים לפדיון האדמה על ידי האיכרים, ביטול הצמיתות ברוסיה יתארך ללא הגבלת זמן. עבור האיכרים הפדיון של אדמות הפך לעבדות ארוכת טווח - הם החזירו את הסכום ששילמה המדינה תוך 49 שנים, ואפילו בריבית.
ובכל זאת, למרות תקלותיו,לרפורמת האיכרים היו השלכות חיוביות על כלכלת המדינה. הפיכתם של איכרים לבעלים חופשיים נתנה להם את האפשרות להצטרף לקשרי שוק. התעשייה הצליחה למלא את המחסור בעובדים. והכי חשוב, הרפורמה הייתה הדחיפה לתמורות חדשות במדינה - רפורמות זמסטבו, שיפוטיות, פיננסיות, צבאיות ואחרות ששינו את המבנה הכלכלי והפוליטי של האימפריה הרוסית.
