Такой суровой зимы не было лет 50.בחודש נובמבר, 30 מעלות הכפור פגע, בחודש ינואר טמפרטורת האוויר ירד ל 40-45 מעלות מתחת לאפס. וגם מזג האוויר החזיק עד מרץ. האדמה הקפואה דמתה לבטון, ועצי האורן העתיקים פרצו מכפור כזה לאורך כל הדרך בצליל הדומה לירי תותח. הטבע והשלג לא התחרטו על כך, וזה הלך כמעט כל יום. חורף לא ידידותי כזה היה בשנים 1939-1940 בצפון ברית המועצות ובפינלנד. ואז החליטה ההנהגה הסובייטית להעניש את "מלחי הפינים הלבנים" בידי הצבא האדום. כך, ב -30 בנובמבר, החלה המלחמה הסובייטית-פינית "הלא ידועה" בין השנים 1939-1940, שנקראת אז "מסע השחרור".
23 באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית המועצותנחתם הסכם אי-תוקפנות. ולמסמך הזה נוספה גם תוספת סודית. לדבריו, שתי המעצמות הגדולות חילקו את תחומי ההשפעה שלהן, ופינלנד היתה בין המדינות האחרות תחת "אגף" ברית המועצות. בינתיים, מאז מרס 1938, הממשלה הסובייטית מנהלת משא ומתן עם ממשלת פינית על פעולות משותפות לחזק את גבולות הימי והיבשת של שתי המדינות. התנאי המוקדם למו"מ זה היה כיבושה של אוסטריה באוסטריה וסיבוך המצב הפוליטי באירופה. הצד הסובייטי רצה קודם כל לקבל ערבויות שלא יעבור אויב דרך השטח הפיני ולא יוכל לאיים על לנינגרד מאותו צד. אבל ממשלת פינלנד סירבה להצעות כאלה, ובכך עשתה צעד לקראת הפיכת המלחמה הפינית לבלתי נמנעת.
עם זאת, עד מהרה הפינים עצמם הבינו כמהסירוב כזה היה קצר ראייה, והם התחילו להתחמש בקדחתנות. מרשל מננהיים היה יו"ר מועצת ההגנה באותה תקופה. ועם הגשתו החל המתחם הצבאי-תעשייתי של פינלנד לעבוד במלואו. הצבא הפיני הקדיש תשומת לב מיוחדת לחיזוק ומודרניזציה של מבני הגנה, שהוקמו בעבר על האיזום הקרליאני. ואחרי שגרמניה כבשה את צ'כוסלובקיה (אפריל 1939), החל סבב משא ומתן חדש ביוזמת ברית המועצות. הפעם, ההנהגה הסובייטית הציעה לפינלנד סיוע צבאי למקרה של תוקפנות. ובתגובה נאלצו הפינים להשכיר לאיחוד כמה איים שנמצאים במפרץ פינלנד. עליהם, ההנהגה הצבאית של האיחוד תכננה להצטייד בבסיסים נוספים לכיסוי קרונשטאט מהים. ולמרות שמננהיים דחק בפוליטיקאים לקבל את ההצעה הסובייטית, דעתו התעלמה. לאחר מכן, החלטה שלווה של הסתירות בין הצדדים הפכה לבלתי אפשרית, והמלחמה הסובייטית-פינית הפכה לעניין של זמן בלבד.
והסכם אי-התוקפנות עם גרמניה עבור חלקםהזמן התיר את ידי ברית המועצות, ומוסקבה החליטה לכבוש את פינלנד. הסיבה הפורמלית, שלאחריה החלה המלחמה הפינית בשנת 1939, הייתה הפגזת עמדות הצבא האדום ליד הכפר מיינילה. זה קרה ב- 26 בנובמבר, והפרובוקציה הזו בוצעה על ידי קציני ה- NKVD שפעלו במסווה של כוחות פיניים. לאחר מכן נותקו כל היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, וב- 30 בנובמבר החלה פלישה רחבת היקף של הצבא האדום לשטח של מדינה שכנה. ההנהגה הצבאית של ברית המועצות תכננה להביס את צבא פינלנד ולכבוש את הלסינקי תוך שלושה שבועות.
אבל התוכניות של המפקדים הצבאיים הסובייטים לא הצליחומיועד לסטות. התקיפה החזיתית על קו מנרהיים המפורסם נכשלה. אז ייחס התעמולה הסובייטית כישלון זה לחוסר הנגישות של מערכת הגנה זו. אם כי, למעשה, הביצורים הפינים שנבנו על האיסטמוס הקארלי היו חלשים פי 10 מקו המג'ינו הצרפתי מבחינת מספר הבונקרים, תיבות הגלולה וכלי הנשק הארטילריים. ולמעשה, קו מננהיים לא היה מכשול בלתי עביר עבור הצבאות דאז. אף על פי כן, בשלושת השבועות הראשונים הצבא האדום אפילו לא פרץ את השורה הראשונה של העמדות הפיניות, שלא לדבר על כיבוש הלסינקי. וב- 21 בדצמבר המתקפה הזו נעצרה לחלוטין, וב- 26 באותו חודש הצבא האדום יצא למגננה. המלחמה הפינית איימה להיות ממושכת.
לאחר מכן, נעשה ניסיון להנחילשבית עזר בעמדות פיניות מצפון לאגם לדוגה. אך ניסיון זה הסתיים בכישלון, וכתוצאה מכך הוקפו שתי אוגדות "אדומות" והובסו לחלוטין. ובכלל, באזור זה, הפינים הקיפו והשמידו חמש דיוויזיות של הצבא האדום. והכוחות הסובייטים החלו לתקוף שוב רק ב -1 בפברואר 1940, לאחר שקיבלו תגבורת משמעותית. כעת החזית הצפון מערבית בפיקודו של ש.ק. טימושנקו. הוא כלל את הצבאות השביעי וה -13. ההפגזה היומית של הפינים החלישה את ההגנות. ורק ב -11 בפברואר התגוננה ההגנה הפינית. וב- 14 בפברואר הצבא האדום לקח את העיר סומה.
לפיכך, הצבא האדום התקדם לאט לאט,ובמרץ הלחימה על העיר וויבורג כבר החלה. כעת, ממשלת פינלנד, שראתה כישלון התנגדות נוספת, שלחה משלחת למוסקבה לנהל שיחות שלום. הם לקחו ארבעה ימים, וב- 13 במרץ הופסקה כל פעולות האיבה. המלחמה הפינית הסתיימה, וממשלת המדינה הזו קיבלה את כל התנאים שההנהגה הסובייטית הציעה להם. כתוצאה מניצחון כה קשה קיבלה ברית המועצות את העיר וויבורג, את כל האיזורים הקרליים ואת האזור שמצפון ללדוגה, יחד עם העיר סורוואלה. לפיכך, ניתן היה להעביר את הגבול הרחק מלנינגרד ב -150 קילומטר, אם כי לא פעל לסיפוח פינלנד לברית המועצות. והפינים, כתוצאה ממלחמה זו, איבדו את כל מבני ההגנה שלהם ונותרו כמעט חסרי הגנה.
