אין בלש מרתק יותרהרומן מאשר "פשע ועונש". רסקולניקוב הוא פושע, מניעיו וטענותיו, המשרתים הצדקה עצמית, מקדימים לזירת הרצח, מתוארים בצורה מבריקה על ידי פיודור מיכאילוביץ 'דוסטוייבסקי, ואין מסתורין בעניין זה.
המצב (במבט ראשון) הוא פשוט:גבר צעיר שחווה קשיים כלכליים רציניים רוצה לשים קץ לעוני, לאחר שהרג יצור חסר משמעות לחלוטין מבחינתו. לאחר שלב זה, כפי שחושב ניקולאי, ייפתחו לפניו הזדמנויות לצמיחה, וייתכן מאוד שהוא יוכל להביא תועלת עצומה לאנושות.
המסתורין הוא לא על מי נהרג, זאת השאלה,מדוע הודה ךסקולניקוב. הרומן כולו הוא על זה. הסופר הגדול אינו נותן תשובה ישירה וחד משמעית, המאפשרת לקורא להרהר בנושא זה בעצמו.
אז הרצח קרה והחקירה מתחילה.הדמות הראשית, כמו כל אדם חי, קשורה עם אנשים סביבו עם מערכות יחסים מגוונות. חברו ךזומיחין תמיד להוט לעזור, אחותו הולכת לסנט פטרסבורג בתקווה לנישואים חומריים מוצלחים, לוקחת את אמה איתה. לוז'ין, ארוסתו של דונין, היא מעין התגלמות של הרעיון של רסקולניקוב על שני סוגים של בני אדם, מטוהרת לחלוטין מצפונה. הוא מעריץ את האל היחיד - כסף. סלידה מן הגנדרן המבריק של אחיו של הכלה אינו נראה די ברור, משום ששניהם רואים את עצמם כאלו הזכאים להחליט על הכל למען אחרים. עם זאת, זה חלקית התשובה לשאלה מדוע ךסקולניקוב עשה הודאה.
לדברי Dostoevsky, אנשים באמת נופלים לשתי קטגוריות, אבל על בסיס שונה לחלוטין. יש כאלה שהם נחמדים לאחרים והם להוטים לעזור להם, ואחרים שחיים רק עבור עצמם.
ב Lebezyatnikovo הקורא יכול לראות את אב הטיפוסמעין "פרוגרסיוניסט" המבקש "לרסק את היסודות". במובן זה, הוא מצטלב עם דמויות של רומן אחר, "שדים", שבו F.M דוסטויבסקי מתאר את היווצרותה של הסוציאל-דמוקרטיה ברוסיה. קומונות, ביטול מוסד הנישואין - כך נראה העתיד של לבזיאטניקוב.
וסוניה היא הנדיבה והנאצלת ביותר,נאלצת לסחור בגופה כדי לשמור על אביה שיכור, שאותו היא אוהבת מאוד, ללא קשר למידותיו. היא ההפך הגמור מלוג'ין, ונדמה שגם הדמות הראשית.
רסקולניקוב מתנהג בצורה מוזרה לאחר הרצחמה גורם לחשד של החוקר, פורפירי פטרוביץ '. זה המקום שבו ערמומי מתוחכם, מכוון, עם זאת, סיבה טובה, לחשוף את העבריין. החשוב ביותר, ובוודאי איכותו היפה של פורפירי היא כנותו המיוחדת. נראה שהוא הבין מיד מי רצח את הזקנה, את משאיל הכסף, ו, מתנשף על פרפר עף על נר, החוקר אינטליגנטי לא מסתיר מי הוא מתכוון. גם הרוצח מבין את זה, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר עם עצמו, הוא פשוט יוצא החוצה כדי לדבר, בשיחות אלה הוא מחפש באופן תודעתי תירוצים פשע מפלצתי שלו. הוא הורס או מסתיר את כל הראיות החומריות, הוא מבצע מספר מעשים חשודים ואומר הרבה מילים בלתי הולמות, המאשרות את דעתו של פורפירי שאפשר לשקר באופן שאין דומה לו, אבל אי-אפשר לחשב את הטבע. החוקר מפעיל לחץ פסיכולוגי על החשוד, וזה הגיוני למדי להניח: בגלל זה Raskolnikov עשה הודאה.
אבל גם כאן לא הכל כל כך פשוט.גם בידיעה מיהו העבריין, החוקר אפילו באותם הימים לא יכול היה להביא אותו לדין מבלי שיהיה לו בסיס ראיות מספיק. כדי להימנע מעונש, לפחות חוקי, ניקולאי יכול פשוט להפסיק לתקשר עם פורפירי. ולא להודות בדבר. מי שכנע אותו להיכנע? לא חוקר, אם כי הוא מאוד יעץ לעשות זאת. סוניה מרמלדובה שכנע את הרוצח לדווח על עצמו!
ניקולאי התייסר כל כך מחוסר האפשרות להובילחיים נורמליים בשבילו, וכל כך נמאס לו להתחמק כל הזמן שעצם קיומו התמלא בייסורים בלתי נסבלים. והעניין בכלל לא חרטה, זה לא היה, הרוצח פשוט שמע לטיעוני האישה שאהב. זו הסיבה שרסקולניקוב התוודה.
