גיבורי היצירה הם בני דור טיפוסיים של המחבר"דיקאנקי": ראש העיר סקוווזניק-דוחאנובסקי, לוקח שוחד גדול ויודע הכל על כולם; השופטת ליאפקין-טייאפקין, "ניהול צדק" בהתבסס על רווח אישי ו"הפיכת החוק כמו מושך "; המטפלת הפחדנית כרונית של בית הספר כלופוב, "רקוב בקשת", חוששת מהשלטונות והן מכפופים להם; נאמן חסר בושה של מוסדות צדקה תותים (בהם אנשים בבתי חולים מתו כמו זבובים); מנהל הדואר חסרי מצפון שפפקין, פותח את המעטפות וקורא מכתבים "מתוך סקרנות." כל מהות הפעילות של הרשויות: מטלות חיצוניות - מטושטשות, עמוק יותר - שוחד, גניבה הראתה נ 'גוגול. "הבוחן" גם מגדיר באופן ברור מה מניע את האנשים האלה לעבוד יחד. הכל פשוט ביותר - מנגנון הפחד מאובדן "המקום" שהשיק ראש העיר. אחרי הכל, הכל ידוע על כולם. כל אחד "יושב על השישי שלו". מדהים שאנטון אנטונוביץ 'עצמו (ראש העיר), שעובר על החוק יותר מאחרים, מחשיב את עצמו בכנות לשאת מוסר ומאמינה.
רשמי קטנוני, לא חשוב, קלסטקוב בזאפילו משרת אוסיפ, במקרה, נשאר במלון בעיר המחוזית. הוא עוקב בסרטוב לאביו. ההצלחות בקריירה שלו אינן מזהירות. האב, ברור, הולך להגיש לבנו "הצעה" ו"אפס "את הקריירה. אך ראש החסימה בן העשרים ושלוש מאבד דמי כיס ונשאר "על השעועית". נכון לעכשיו, מרכלים ומדברים על מחברות, בעלי קרקעות בובצ'ינסקי ודובצ'ינסקי, שדרבנו תשוקה אנוכית - הראשונים "להבין" את הפקח שהגיע לעיר, מחליטים מכוח טיפשותם כי קלסטקוב הוא המבקר.
האם הפקח מודרני?גוגול, אגב, מכיר כבר מזמן את צופי התיאטרון הישראלים. ההצלחה האמיתית בהפקת הקומדיה הגיעה לאחר לוקליזציה של העלילה והעברתה המלאה לאדמה של מדינה זו. הבימוי הישראלי נובע מכך שהמחזאי הקלאסי גוגול נתן את העיקר - הכלי לבימוי ההצגה, אך אנשי עיר מודרניים, שופטים ונאמני מוסדות - הם הרבה יותר מתוחכמים מאלה שהציג הכותב במקור. לכן ההפקה נעשית בשפה מודרנית, תוך שימוש בסלנג. ההצלחה עלתה על כל הציפיות. הפוטנציאל הפנימי הגלום ברעיון של גוגול איפשר לימים למחבר המופע הישראלי לכתוב את התסריט לסדרה כולה, שגם התברר כי היא מבוקשת.
