יצירת אמנות (באבן או על בד),המייצג תמונה עליה חתומים כריסטוס ואם האל המתאבלים עליו, נקרא הפיטה. מיכלאנג'לו היה בן לא יותר מ -25 כשסיים את יצירתו, שהפכה לדוגמא המושלמת לאיקונוגרפיה בפיסול. אי אפשר לומר במדויק מתי הגה ומתי הסתיים הפסל, אך מקורות רבים להיסטוריה של האמנות היפה מתייחסים לתקופה 1497 - 1501.
הפיטה של מיכלאנג'לו מתענג על האלוהיענווה בצערותיה של מרי לפני השכול. אין צל של ייאוש על פניה של אם האלוהים, העצב השקט והשקט של נשמתה הכל-סלחנית המשתקפת בפניה היפות מאירה את הדימוי בהילה של קדושה. כריסטוס נראה כאילו הוא נרדם רק אחרי טיול רגלי קשה, והחלום השלווה שלו עומד להיפסק בגלל המגע העדין של ידיה.
היצירה המענגת של מיכאלאנג'לו נוצרת בצורה כזו
בעולם המודרני ישנם עותקים רבים של המשקהמיכלאנג'לו, והמקור מאוחסן בעיר הוותיקן בבזיליקת פטרוס הקדוש. ג'ורג'יו וסארי כתב כי הפסל שמע בטעות סכסוך בין אנשים על מי הוא הסופר האמיתי של יצירה זו.
משקה רונדניני, החל 55 שנה אחריהראשונה הייתה העבודה האחרונה שלו. לא גמורה, היא הפכה עבור מיכלאנג'לו חותם מותו. על כל החספוס שבקווי היצירה הבלתי גמורה הזו, בהתחשב בתנוחת הדמויות, ניתן לחוש את המתח והייאוש הרגשי של אם האלוהים. החלטה זו של מיכלאנג'לו מנוגדת בחדות לרוגע שבמחזהו הראשון. כמה באופן סמלי שני הפסלים הללו מגלמים נעורים ונבולים: אם האלוהים, צעירה לנצח ולא מודעת לאבל, במשקה הראשון, ואמא, מבולבלת מיאוש מטומטם, מנסה לגדל את ילדה, בשני. כמובן שמיכלאנג'לו הוא פסל מצטיין בכל הזמנים, אפילו בפסלו הבלתי גמור אפשר לחוש את הכוח שמעורר את נשמתו של כל אדם אורתודוקסי. הפסלים של מיכלאנג'לו בונארוטי הם דוגמאות נהדרות ליצירתיות פיסולית, נשגבת ונפשית, הם כובשים את ליבם של אלה שמעריכים את היפה.
