טכנולוגיות יחסי ציבור מודרניות עברו דרך ארוכה מבחינתבהשוואה לכלי תעמולה של התקופה האחרונה יחסית. כיום, התודעה הציבורית מושפעת במידה רבה מהמדיה האלקטרונית, שביניהן הרשת העולמית הופכת חשובה יותר ויותר. יחד עם זאת, שיטה מיושנת לכאורה להחדיר ולגבש את המחשבות הנכונות ככרזת תעמולה נותרה מבוקשת ויעילה.
ברוסיה שלפני המהפכה, עלונים ואחריםאמצעי תקשורת מודפסים, לרבות פוסטרים, היו בשימוש נדיר על ידי הרשויות הרשמיות. אבל בשנים הראשונות לשלטון הסובייטי, סוג זה של תעמולה קיבל משמעות מיוחדת, קיבל התפתחות מהירה ואף הפך לסוג נפרד של אמנות מודרניסטית ועתידנית. האנשים היו צריכים לשרטט את הסיכויים המשמחים של העולם החדש, ליצור רושם של סדירות השינויים המתרחשים ולהטמיע בהם את הרעיון של מאבק דמים בלתי נמנע וקשה ועבודה חסרת אנוכיות. נדרשו צבעים בהירים ונועזים וגישות יוצאות דופן לעיצוב של יצירות אמנות אלה בייצור המוני. כרזות התעמולה הסובייטיות של אותן שנים נבדלות בכושר הביטוי ובאופיין המהפכני שלהן, לא רק בתוכן, אלא גם בצורתן. הם קוראים להירשם כמתנדבים לצבא האדום, לנצח את הבורגנות, לתרום לחם לגורמי מזון פרולטאריים ולא לשתות מים גולמיים, ולהימנע מהוויבריוס המסוכן השורצים בו. לאמנים ומשוררים מפורסמים (דני, מיאקובסקי ואחרים) הייתה יד ביצירת יצירות המופת הללו (העותקים הנדירים שלהם זוכים להערכה רבה כיום), מה שמסביר את הכשרון האמנותי הגבוה שלהם.
השנים הקשות חלפו, ושנים חדשות החלו מאחוריהן,גם לא קל. עקומות הקו הפוליטי של המפלגה חזרו על עצמם על ידי כרזות תעמולה. ברית המועצות בנתה סוציאליזם, ה-NEP צומצם, היקף היצירה של בסיס תעשייתי לווה בתמורות גרנדיוזיות לא פחות של הכפר. התיעוש לווה בקולקטיביזציה, שהותירה את האיכרים כמעט ללא רכוש, פרטי ואישי. זה היה קשה ורעב לאנשים. היה צורך להסביר מדוע ולמה עליהם לסבול בסבלנות מצוקה וקשיים, בשם מה.
כיום במדינות מסוימות מבצעים משימה זוטלוויזיה, לעתים רחוקות יותר רדיו, מצביעה על סיכויים מזהירים, למשל, דמוקרטיה וחירות. באותה תקופה כספים אלה לא היו זמינים, לפחות בקרב ההמונים, אבל כרזת תעמולה התלויה על גדר, מעמד לפוסטרים, או אפילו סתם על קיר, החליף אותם בהצלחה. בנוסף לקריאות לעבוד קשה ולחזק את כל מה שאפשר, אזהרות על אויבים ומרגלים ערמומיים, שההגנה היחידה נגדם היא ערנות, הפכו לרלוונטיות. ואין צורך לדבר הרבה...
כרזת התעמולה המפורסמת ביותר בזמן המלחמההשנים הסובייטיות היו מוכרות לכולם, גם מבוגרים וגם צעירים. הוא מתאר אישה שפניה מביעות כעס. על רקע הכידונים העולים, המולדת קראה לכל מי שיכול היה לעמוד למענה מתחת לכרזות המתנופפות. כנראה שאין עוד פוסטרים בעולם ששווים בכוח הביטוי שלהם לעבודה זו. השיר "מלחמת קודש" מצלצל באוזני כל מי שרואה אותו.
היו דוגמאות נוספות להדפסת תעמולהבמהלך המלחמה הפטריוטית הגדולה, הם הראו בבירור את פשעי הכובשים, ילדים מצטופפים אל החומה מול כידון פשיסטי המופנה לעברם, פצצות שחורות עפות לעבר ערים סובייטיות שלוות, וחיילים סובייטים מוחצים המוני נאצים במכה נחרצת.
הכרזות ראויות לתשומת לב מיוחדתלעג לפיהרר הגרמני ולפמלייתו הפוליטית. האמנים הבחינו בשנינות במאפיינים הקריקטוריים של פניהם ודמויותיו של ה"פרטיגנוסה" הנאצי, ועבודותיהם עוררו צחוק, הנחוץ כל כך במלחמה...
כרזת התעמולה לא איבדה מהרלוונטיות שלה ואחרי הניצחון. בעודם מפארים את החיילים-משחררים הסובייטים, המחברים לא צריכים לשכוח את המשימות הדחופות של עבודת שיקום ויצירה. דוגמאות רבות מאותן שנים, למרות חוסר הדופי של הצורה האמנותית, זכו לסממנים של רשמיות, פאר מיותר ולעיתים חוסר משמעות מוחלט. מה, למשל, שווה הקריאה להצביע בעד "המשך הפריחה של הערים והכפרים שלנו"? ומי ב-1950 (ובעצם גם היום) יתנגד לזה? או הנה נושא אחר - על יבול משק קולקטיבי. למי זה מופנה? החקלאים הקיבוציים כבר ידעו איך הם חיים. רע ועני. ותושבי העיר ניחשו על כך.
בעשורים הבאים, אבוי, המשיכו זאתמסורת עצובה. פוסטרים שהוקדשו לאפוס התירס, ארצות הבתולים, BAM והישגים אחרים לא רק שלא שיקפו את המציאות (זה לא נדרש מאמצעי התעמולה), אלא שבמובן אמנותי הם היו נחותים בהרבה מיצירותיהם המוקדמות של אמנים פרולטאריים.
היחידים שבלטו היו אלה שהוקדשו לקוסמונאוטים שלנו. הם באמת נמשכו מהלב.
