A.S.פושקין "אור יום כיבוי" כתב ב 1820, כאשר הוא הלך לגולה הדרומי שלו. נסיעה באונייה מפיאודוסיה לגורזוף עוררה זיכרונות של עבר בלתי הפיך. מצב עצוב תרם לסביבה, כי השיר נכתב בלילה. הספינה עברה במהירות על הים, שהסתיר ערפל בלתי חדיר, ולא הרשה לראות את החוף המתקרב.
ערכות נושא של "שירה ומשורר", אהבה ואזרחאת המילים נגעו ביצירותיו של פושקין. "אור היום של היום כבה" הוא דוגמה חיה לליריות פילוסופית, שכן בשיר זה מנסה המחבר להבין את טבעו של היקום ולמצוא בו מקום לאדם. על פי צורת הכתיבה, יצירה זו היא אלגיה - ז'אנר של שירה רומנטית, המטיל על הגיבור הלירי השתקפויות על גורלו, על חייו, על גורלו שלו.
פסוקו של פושקין "אור היום כבה" מותנהמחולק לשלושה חלקים, פזמון מפריד ביניהם. ראשית, הקורא עומד בפני תמונה של ים הלילה, שעליו ירד הערפל. זוהי מעין מבוא לחלק העיקרי של יצירה פילוסופית. בחלק השני, אלכסנדר סרגייביץ 'מתמסר לזיכרונות מימים עברו, ממה שהביא לו סבל, מאהבתו לשעבר, של תקוות ורצונות, של הונאה מייסרת. בחלק השלישי של הפסוק, המשורר מתאר את מולדתו, נזכר כי שם נעלמו נעוריו, חברים נותרו במדינה זו.
פושקין "אור היום כבה" לא כתב עבורעל מנת להתלונן על גורלם או להתאבל על הנוער שנעלם באופן בלתי הפיך. החלק האחרון של השיר מכיל את המשמעות העיקרית - הגיבור לא שכח דבר, הוא זוכר היטב את עברו, אך הוא עצמו השתנה. אלכסנדר סרגייביץ 'לא היה שייך לרומנטיקנים שרצו להישאר צעירים כל הזמן, הוא תופס בשלווה את השינויים הטבעיים המתרחשים עם אדם: לידה, התבגרות, תקופת הבגרות, הזקנה והמוות.
שירו של פושקין "אור היום נכבה"מסמל את המעבר מהנוער לבגרות, והמשורר אינו רואה בו שום דבר רע, כי עם השנים מגיעה החכמה, ואדם מתחיל להבין יותר, להעריך באופן אובייקטיבי יותר את האירועים המתרחשים. הגיבור הלירי זוכר את העבר בחום, אך הוא גם מתייחס לעתיד בצורה רגועה למדי. המשורר נכנע לחסדי מהלך הדברים הטבעי, הוא מבין שאדם אינו מסוגל לעצור את הזמן, אשר בשיר מסומל על ידי האוקיינוס והמפרש.
כפי ש.פושקין כתב "אור היום כבה" על מנת להביע את צייתנותו לחוקי החיים הטבעיים. זהו בדיוק הפאתוס ההומניסטי והמשמעות העיקרית של היצירה. בטבע הכל מחושב בפירוט, התהליכים הטבעיים המתרחשים עם אדם אינם כפופים לו, הוא אינו מסוגל להפסיק להתבגר, להזדקן או להערים על המוות, אך זהו מהלך החיים הנצחי. המשורר מעריץ את הצדק והחוכמה של הטבע ומודה לה לא רק על רגעים משמחים, אלא גם על מרירות עלבונות, פצעים רגשיים, כי רגשות אלה הם חלק מחייו של אדם.
