בעידן של העידן החדש שלושה פילוסופי הראשיכיוונים (פנתיאיזם, רציונליזם ונטורליזם) ניסו אחרת לענות על השאלה איזה מין מוסר הוא האדם. דקארט האמין שהסביבה והאינדיבידואל מתנגדים זה לזה. הלויטיוס ותומכיו, כמו רוסו, כתבו על ההרמוניה של האדם עם הטבע.
ראשית, הפילוסוף סבור שהאדם אינולא יכול ולא צריך להיות מונחה אך ורק על ידי המטרות שלהם ואת האינטרסים. כן, אנשים עושים את זה, אבל מהכאוס הכללי הזה עולה. לכן, אדם צריך לחשוב על "סוג" שלו, כלומר, על כולם, ואז הוא יפעל על פי דרישות החוק המוסרי. לכן, אנחנו פשוט צריכים ללכת מעבר לאופק "הפרטי" שלנו. הציווי הקטגורי של עמנואל קאנט הוא המצווה המוסרית הגבוהה ביותר של הפילוסוף, התואמת את המתקן הזה. למעשה, זוהי דרישה של אדם "להסתכל" מעבר לגפיו ולראות אחרים. האדם חייב לפעול בצורה כזו שהוא והאחר מייצגים עבורו את המין האנושי כולו. ומבחינה זו, הוא אינו יכול להתייחס לאחרים כאל אמצעי, אלא רק ורק כמטרה.
הרעיון של הצו הקטגורי של הפילוסוףהוא עקרון יסוד בהוראת המעלות. למה יש לו שם כזה? כי זה צריך להיעשות רק לשמו. עיקרון זה הוא פקודה בפני עצמה (אימפריבוס בלטינית).
מה זה אומר? קאנט מחלק את הטבע והתרבות לשני עולמות עוינים. בשני מהם - המובן - הם כל ערכי הנפש. זהו עולם של חופש, והכרחי שורר בטבע.
Поскольку человек должен быть целью и высшей ערך עבור אנשים אחרים, הוא חייב לעלייה זו ולהתגבר על רצונו האנוכי. עליו להתנהג כאילו מעשיו היו חוק למען אחרים בעולם בו היה רוצה לחיות. לפיכך, הציווי הקטגורי של עמנואל קאנט מוביל אותנו באופן הגיוני למסקנה הבאה. אדם מוסרי אמיתי צריך להתנהג על פי הדרישות הגבוהות ביותר הללו, ולא להיות מונחה על ידי עקרונות הרווח והאיכות. כן, אנו מוקפים באוקיאנוס של רעש וקונפורמיות. אך רק על ידי הפגנת אומץ והתמדה, אנו נישאר נאמנים לעצמנו ולא נבגוד באישיותנו שלנו.
