מיליוני רוסים גאים בכך שמישהואיפשהו טס נעל ובכך ניגב את אפו למאסטרי אגליץ, ואיתם את כל התרבות האירופית. למרות שלמאפיין של לפנתרר מהסיפור "לפנתרר", כמתואר על ידי הכותב, אין גאווה. אדם סתום ונסחף עם עסקיו, שמרשה לעצמו להיות מושפל ולרמוס מתחת לרגליים, - זה מה שמפי.
אך עומק היצירה אינו מוגבל לאחדדמותו של המאסטר הרוסי הגאוני. זה מראה, במונחים מודרניים, את כל היעילות של מערכת ניהול משאבי האנוש במדינה, שקיימת תחת שלטונה של מוסקבה כבר 500 שנה. המשאבים האיכותיים האלה נהרסים, בועטים, הופכים ליצורים ללא כבוד עם תחושת גאווה, אך לא מודעת, לא ברור מדוע. אז הצוות הניהולי גאה גם בכך שפטי הוא סוס לפרעוש! וזה אכן נראה טיפשי. מישהו, אבל הם היו צריכים להבין שהגאון שהוענק מלמעלה עונה והושמד, ולא הביאו את המדינה אפילו מאית מכל מה שהיא יכולה להביא. אבל המנגנון הזה של לופרס וטפילים מדליק את הכל: אבל השמאלית שלנו טסה על פרעוש!
סיפורו של לסקוב מתחיל בתיאור הדירהבכיר במדינה. שגרירי החוץ שלו הפתיעו עם תכשיט. הוא שואל את פקידיו: האם יש אנשים במדינה ששווים לאדוני אגליץ? אך גורמים רשמיים אינם יודעים דבר ועונים: "לא". כאן מופיעה דמותו של פטי בסיפורו של לסקוב באמונה מעורפלת של בכיר ברוסיה, מכיוון שבמוחו הוא לא מבין במה הוא שולט.
אבל למדינה יש על מי לשלוט - גנרל פלאטובכולם יודעים, למרות שהוא נח על הכיריים במשך שלוש שנים: אגרופיו קשוחים. כאן נחשפת הדמות של הלופטנדר מהסיפור "שמאלי" בצורה מושלמת על ידי הכותב. מהנרטיב עולה עוד כי כל המאסטרים בעלי אותה אופי - עבדים. הם בנויים, נקרעו מהדברים הנכונים, הושפלו, סוף סוף, והם נותנים את הרעיון שיהיה נחמד לנעל פרעוש ובכך להפתיע זרים. הם מוכנים לזייף פרסות, אך רק לפנת'ר יכול להכין ציפורניים, עם זאת הוא אדם שקט. "איך? פלטוב זעק, "תגרור אותו לכאן!" וכל הסרבול נעלם מייד כאשר פלטוב זורק את שערו ומתחת לרגליו. בסימבוליזם זה, מתואר כל המאפיין של לפנתר מהסיפור "הלפנדר" - זהו עבדם של פקידים-פרוסים ומנגנון הדיכוי של המדינה.
היה שם כיכר המיועדת לכותכיםשנים רבות. הפקיד הבכיר השתנה. השגרירים הגיעו שוב ונזכרו בפרעוש. הם הופתעו - זהו גאון, זהו אדון! אבל מדוע נעל אותו, אם רק היה צריך להחליף את הקפיץ? התשובה של האדם רצחנית: הם (אדונים) לא למדו מאיתנו דבר, הם חיים לפי כשרונותיו של אלוהים.
ואנגליה רצתה להסתכל על השמאלני.כן בבקשה, האדם הראשי עונה ושואל פקידים, הם אומרים, איפה הוא? והם לא יודעים. עם זאת, כדי לפזר משרתים כאלה לגיהינום, שמו של העיקרי שבהם הוא פלטוב. אגרוף סרוג יעשה הכל כשיש עבדים שיודעים לעבוד.
התיאור המלא של לפנתר מהסיפור "לפנתר"לסקוב ניתן בתיאור יחסיו עם הפולסקיימר הפולני, שהכיר חצי ים בלטי. הוא מבין מה עומד בפניו אדם מבריק, ומודה שהוא זוטר בהשוואה לפטהנדר: רק חצי מהים הבלטי יודע, אבל דורש כבוד לעצמו, והוא מכובד. חלק מפלטוב גורר שמאל לשיערו, ובנוסף לכל דבר אחר, אין לו גם כסף בכיס. מתשובתו של המאסטר, בליטות האווז זורמות בגב: הוא מסביר לסקיפר כי לפלטוב יש כמה (!) יתרות לארץ האב, שהאדם יודע עליהן, ולכן יש לו את הזכות לגרור מישהו אחר השיער. ואנשים רגילים מוכרים.
באנגליה מוצע ללפטנדר להישאר וללמוד.הוא (עם גאונותו) יביא תועלת כזאת לכל המין האנושי, ששמו של לפטנדר ישאר מאות שנים. אבל המאסטר אוהב את המולדת ו"נשים רוסיות אינן דוגמא לעשירי אגליטסקי. " הם לוקחים את לפטי למפעלים, אבל הוא תופס את הכל ממש בזריזות וכבר נותן עצות חכמות. שלושה פקידים (!) עקבו אחריו, הטיפים הללו כתובים על נייר והם מועברים לכל מפעלי אגליץ.
הוא חזר הביתה למסטרובה. מה לעשות הבריטים רואים - הם לא יחזיקו מעמד. הם נתנו לו כסף וביקשו לא לשכוח, לבקר. יותר מדי טוב הוא הביא למדינה "שלהם".
פרנט עלה לחוף לפוטי, הכסף צלצלכיס. הלכתי למנגנון הדיכוי למצוא את פלטוב ולספר סוד. ושם עם כל הזלזול בשבילו: "כן, אתה שיכור! אתה יודע מי זה פלטוב ?! ". הוא נשדד, הוכה ונשלח לכלא על רצפת הבטון. האדון המבריק חלה, הוא החל למות. אבל לאף אחד לא אכפת. איש אינו זוכר אותו. ונזכרתי בו בפולשקיפר, שהביא אוניות לסנט פטרסבורג אגליצקי.
אפיון לפנתרר מהסיפור "שמאלי" בזההמקום מתמלא - העבד אינו תחת עומס, אלא על ידי ייעוד. פולשקיפר מצא אותו, נתן שוחד לנציגי מנגנון הדיכוי, מכיוון שהם לא הבינו את הסבריו לאיזה סוג הם הרגו. החלטתי לבית החולים. והוא נפטר וכולם מבקשים מחבר אגליצקי למצוא אותו פלאטוב. חבר עשה מאמץ ובאמצעות שגריריו מילא את בקשת הגוסס.
הגיע לפלטוב.שום דבר לא דילג על פעימה בנפשו של האלוף, שום דבר. זה אמור להיות כך. ולפי מבקש ממנו לעזוב לבד עם פלטוב. הם נשארים, והגאון אומר לגנרל שאסור להם לנקות את התותחים שלהם עם לבנים מגורדות. הגזעים מתרחבים והכדורים בהם מסתובבים. עם תחילת המלחמה (!) עם אנגליה הם יכולים להביס את אמא רוסיה. והוא מת.
כל הפקידים היו לומדים בלי להיכשלהסיפור של רוסיה "שמאלי", כפי שיעץ ליאו טולסטוי פעם, אז "אנשי שמאלנו" לא היו בורחים לאותה תרבות. אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו. אנו מתחילים לזכור ולהיות מודעים רק כאשר אנו מפסידים באופן בלתי הפיך.
